בין שני שלבי סולם נמצא תמיד מרווח הנתפס כנפילה, אך למעשה מכין הוא את העלייה הבאה. חשתי את אימת האיש שבתוכו הווייתי כענן עבות הלופת את לשדי ובולעני. לא הגיע זמננו, ידעתי. (עמ' 89)
*
כשהקיץ, כבר עלה השחר והשמש האירה את פני ההרים שמסביב. עודו נע בין נים לנים נזכר אב-רם בחזיון שראה בשנתו ונעמד בתנועה מהירה. היה זה רק חלום, שנה. אולם כשהביט סביבו, הבחין שכל פגרי החיות שבתר נטרפו, ואילו התור והגוזל נותרו שלמים.
ברח מכאן, הלמה בו מחשבה יחידה. ברח על נפשך! סלח לי בוראי ביקש כשזינק על סוסו ודחקו בעקביו. ימים רבים דהר. עצר ליד נחלים רק כדי להרוות צימאונו, להשקות את סוסו ולאפשר לו מנוחה קלה מעמל הדרך. כשהגיע לחרן והוא עייף ורעב ומאובק נתן בידיו של אליעזר את סוסו, נכנס לביתו, חיבק את שֹרי ובכה בזרועותיה שעה ארוכה עד שיבשו דמעותיו. (עמ' 90)
*
כמיהה עתיקת יומין העלתה דמעות בעיניו וכל תא מתאי גופו חש כאילו היא חלק בלתי נפרד ממנו, שוטפת, עוטפת, זורמת, אישה. טלטלה הרוח את יריעות האוהל וכפקק שנחלץ מבקבוק, הוסרו לפתע ביישנותה הטבעית, צניעותה ואצילותה, והיא נענתה לו בלהט שוקק שנבע מעמקי נשמתה.
הוא התמסר לכאב, לכמיהה, לתקווה, לצורך חסר-הגבולות שהרחיב את תודעתו ועשה את שניהם לחלקיקיו של הלילה, עד שהשלווה והתנועה ודחיפות איומה מכל מה שהכיר התמזגו והפכום בשר אחד. הוא שפע אותה.
רצה אותה בכל נים. והבין לפתע שהכמיהה העצומה שחש איננה רק כמיהתו של אדם לקרבה או כמיהת גבר לאישה, אלא כמיהתו של הבורא לאדם שברא. ולרגע היו הוא והיא והבורא, אחד. (עמ' 182-3)
