בבית הליברלי שבו גדלתי שמעתי אינספור שיחות על עומק התרבות והאמנות המערבית, יפי השירה האנגלית והצרפתית ומחירי המלונות בערי אירופה. הכל היה פתוח לדיון חוץ מ... משהו הקשור ליהדות. אמי יצאה מהשטייטל ברומניה בהחלטה שלעולם לא יחזירו אותה לשם, ואבי גדל בפולין בבית שבו האב היה ביתריסט והאם קומוניסטית שרופה שהייתה עולה על שולחן המאפייה אותה ניהלו ונושאת נאומים נלהבים. כשהיה אבי בן שלוש, ברחו סבי וסבתי עם ארבעת ילדיהם מפולין לדרום צרפת, שם היו המשפחה היהודית היחידה באזור. הם התגוררו בחווה קטנה, ובבית הספר הנוצרי אליו הלכו התייחסו אליהם בחשדנות ובשנאה, עד שב-1942 הסגירו אותם שכניהם הצרפתים למשטרה הצרפתית, שהסגירה אותם לנאצים. סבתי רבקה ובתה שרה הי"ד נספו באושוויץ, ואילו סבי ושלושת בניו שרדו ארבעה מחנות ריכוז ועלו לישראל אחרי השואה (שניים מהם על אלטלנה), והקימו משפחות לתפארת מדינת ישראל. אז אצלנו בבית דיברו על הכל, רק לא על הבורא (שאיתו לאבי ז"ל היה ריב מתמשך, למרות שהוא ידע את התנ"ך כמעט בע"פ), וכל מה שהיה קשור לדת, להלכה ולמסורת ישראל נחשב זר ומנוכר.
המפנה בחיי הבוגרים התרחש במקום הכי בלתי צפוי לכך מבחינתי: מחנה יוגה בוואל מורין שבקנדה. יוני 1981. תריסר ישראלים מגיעים בטיסה מהארץ לשבוע ימים של כנס דתות בינלאומי. בין חברי הקבוצה גברים ונשים, יוצאי מזרח ואשכנזים, צעירים וצעירים פחות. המכנה המשותף: כולנו באים מבתים יהודיים מנותקי-שורשים שמחפשים את 'האמת' שמאחורי זהותנו... במשך מספר ימים ערכנו מדיטציות, שרנו מנטרות עם נזירים בודהיסטיים לבושי גלימות כתומות ושמענו שיחות על פרישות והחטא הקדמון מנזירים נוצרים לבושי גלימות שחורות. ואז, בערבו של היום השלישי, הופיע לפתע איש מוזר, חבלים לבנים קשורים לו מתחת לחולצתו הלבנה וגיטרה בידיו. הוא החל לשיר שירים נלהבים ולספר סיפורים על חשיבות המשפחה וחינוך ילדים וחיבור לתורה ולבורא העולם, והרגשתי את לבי מתרחב. הרב קרליבך - האיש בעל העיניים הכחולות הזוהרות, הזקן הארוך והכיפה הלבנה הגדולה - שר ורקד עד השעות הקטנות של הלילה, וכשהשמש עלתה, ראיתי מחזה סוריאליסטי שאת משמעותו האמתית הבנתי רק כעבור שנים: ליד האגם נעמדו עשרות בחורים צעירים לבושי גלימות כתומות או חולצות היפיות והניחו על עצמם חתיכות בד לבנות עם חוטים לבנים ארוכים וחתיכות עור שחורות אותן ליפפו על זרועם השמאלית ומצחם. לא ידעתי מי נראה יותר הזוי - הנזירים בעלי הגלימות הצבעוניות או הבחורים בעלי ה"ציציות" וה"תפילין" כפי שלמדתי שקוראים לדברים האלו - אבל פתאום חשתי שמשהו בתוכי משתחרר ובכיתי בכי ארוך שנבע מעמקי נשמתי. שם, על גדות האגם במחנה היוגה בקנדה, מצאתי את שורשיי.
עם שיבתי לארץ, הוזמנתי לשיעור של רב בירושלים ובהחלטה של רגע החלטתי להיענות. הרב, ששמו היה יהודה לאון אשכנזי, דיבר מהלב וצחק על עצמו ועל החיים, וכל מילה שלו כאילו פירקה את כל התבניות שבנו את חיי והרכיבה אותם אחרת. העומק של הדברים, ההומור, הידע הרחב, והשפה הזרה-מוכרת כל כך שבתה את לבי וגרמה לי לחזור שוב ושוב בדרך המובילה ירושלימה. בחודש אלול, שנת התשמ"א (1981), עזבתי את כל המוכר לי בתל אביב, ובמשך השנים הבאות למדתי עם הרב אשכנזי על הזהות, השורש והמהות של עם ישראל, כשתהליך החיבור שלי למקור הכל נמשך באופן איטי, פנימי ומודע.
מאז ב"ה חזרתי בתשובה, הקמתי בית נאמן בישראל ותרגמתי את שיעוריו של הרב אשכנזי בנושא 'התולדות', שהפכו לסדרה של שלושה ספרים בשם "סוד העברי". בהמשך כתבתי דוקטורט על הרב אשכנזי באוניברסיטת בר-אילן, אותו הפכתי לספר בשם "מן האין אל האני", ובשנת 2018 יצא לאור רומן היסטורי שכתבתי על אברהם אבינו, "שושלת שומרי הסודות: הברית", שהוא חלק ראשון מטרילוגיה אפית שבע"ה עוד תיכתב.
לאחר שנים של עבודה כמורה ומחנכת במערכת החינוך הרשמית, עברתי הסבה מקצועית והפכתי למטפלת אלטרנטיבית המחברת את עולם היהדות ועולם הטיפול למסגרת הוליסטית אחת. אני ממשיכה ללמוד ולהעמיק, לכתוב, לטפל ולעשות, ולהתחבר לזהות הפנימית שלי תוך הודיה לה' בכל יום מחדש על שזיכני לחזור הביתה.
