לדעת הרב אשכנזי החסיד (וכאן הוא מתכוון גם למקובל) אינו נגוע בדיכוטומיה ההכרתית המאפיינת את האדם המודרני מכיוון שהוא מצליח להיות ישות "בלתי מוגשמת", שנדרשת עדין לממש את עצמה מבחינה רוחנית ומוסרית. כאן עורך הרב אשכנזי הקבלה מעניינת בין החסידות לציונות החילונית, וטוען ששתי התנועות הללו דומות, שכן שתיהן רואות בעם ישראל את גאולת האנושות. לדבריו, "בבסיס העושר של תנועת החסידות ושל הצלחת הציונות הפוליטית קיימת הכרה משותפת בחשיבות הפשוטה והטהורה של עובדת הקיום היהודי... הספציפיות של החסידות זיהתה רק קטגוריות רוחניות יהודיות בלבד, ובכך הפכה לרחם של התנועה הציונית, שכן התנועה הציונית, מה שלא יהיו חסרונותיה ומהמורותיה, הצליחה בסופו של דבר להפוך למשיחיות עצמה (עמ' 103)
*
החסד היותר גדול של הבורא הוא להפוך את אותו "אחר" לשותף מלא, לבן שיח אמתי בעל אפשרות להתווכח, לזעוק, להתנגד ולבחור. במסגרת אותה שותפות מלאה, על הבורא לצמצם עוד יותר את כל רצונו להשפיע על מנת שאותו "אחר" ממנו יוכל לכבוש את ה"רצון לקבל" שלו עצמו ולהפכו ל"רצון להשפיע", ובתוך כך להשוות צורה עם בוראו ולהפוך מוסרי ו"משיח" (בבחינת איש השיח) כמוהו. כל עוד נמצאת הישות בשלב החסד הראשון, כשהחיים ניתנים לה בחינם רק מצד רצון הבורא המבקש להעניקם לה, הרי "לא מתממש רצון הבורא להעניק לבריאה את כל הטוב בזכות בחירת האדם," שכן האדם לא זכה עדין בכל השפע שקיבל מהבורא בזכות מעשיו ובחירותיו שלו, מתוך בחירה חופשית. (עמ' 122)
*
הבורא מדבר אל האדם הן בדרך ישירה של נבואה והן באמצעות כל הפרטים והמקרים המזדמנים לאדם בחייו והאדם עונה לו באותה מטבע, אם דרך התפילה ואם באמצעות הפעולות שהוא עושה בכל אותם פרטים או מקרים המזדמנים לו בחייו. דיאלוג חי זה הוא השורש למהלך הגאולה המיועד להביא את העולמות כולן לתיקונן במהלך ההפוך לזה של ההשתלשלות. (עמ' 212)
